tehuda

25 אוק' 2016

מטופלים שזכו לטיפול תיאטרלי של רופא הגיבו בצורה טובה יותר, בהשוואה למטופלים שזכו לטיפול סטנדרטי

מאת: מערך תהוד"ה בשעה: 13:26 קטגוריות: הודעות לעיתונות, עמוד הבית

כשהרופא נותן הופעה: מטופלים שזכו לטיפול תיאטרלי של רופא הגיבו בצורה טובה יותר לטיפול, בהשוואה למטופלים שזכו לטיפול סטנדרטי – זאת למרות שכל המטופלים קיבלו בכלל פלצבו (תרופת דמה). כך עולה ממחקר בין תחומי חדש של חוקרים מתחומי התיאטרון, הרפואה וחקר המוח. "מופע תיאטרלי עמד מאז ומתמיד במרכז הטיפול של שמאנים ומרפאים מסורתיים, ואנחנו סבורים שהמנגנון שעומד מאחורי ההצלחה של טיפולים אלה דומה למנגנון הפלצבו. ממצאי המחקר שלנו מחזקים את התפיסה הזו", אומר פרופ' עתי ציטרון מהחוג לתיאטרון באוניברסיטה, שהוביל את המחקר בשיתוף פעולה עם פרופ' ענת ביאגון מאוניברסיטת סטוני ברוק בניו-יורק,  פרופ' אורי אלון ממכון ויצמן, ופרופ' אמיתי זיו וד"ר אורית קרניאלי-מילר מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל אביב. את המחקר ביצעה אפרת צ'רניאק כחלק מעבודת הדוקטורט שלה בהנחיית פרופ' ביאגון ופרופ' מארק ווייזר.במחקר החדש, שפורסם בכתב העת Frontiers in Psychology, הניחו החוקרים שההסבר לאפקט של הריפוי התיאטרלי של השמאן דומה לזה של הפלצבו המוכר מהרפואה המערבית: האמון שנותן המטופל במרפא ובתרופה שהוא נותן יוצר ציפיה להצלחה, וציפיה זו מפעילה את מנגנוני הריפוי הטבעיים של הגוף. במונחים ביוכימיים, מדובר בהפעלת המערכת הדופמינרגית, שקשורה לציפיה לגמול. מחקר הפלצבו משגשג בימים אלה, אבל עד כה לא נבדקה השפעת התנהגות המרפא בהקשר זה.
המחקר החדש, שהתנהל במרכז הרפואי שיבא, שם את הדגש על התנהגות הרופא, או על "המופע" (performance) שלו. כדי לבחון זאת נוצר שיתוף פעולה ייחודי בין חוקרים מתחומי התיאטרון, הרפואה וחקר המוח. 122 המתנדבים (נשים וגברים) שהשתתפו במחקר עברו מבחן כאב בו הכניסו את ידם למי קרח. לכל מתנדב נמדדו סף הכאב (הזמן שחולף עד שהוא מודיע שכואב לו) והסיבולת (הזמן שחולף עד שאינו יכול להשאיר את היד במים, ומוציא אותה). לאחר שמילאו מספר שאלונים אישיים, הם הופנו למפגש עם רופא. בנקודה זו התפצלה קבוצת המתנדבים לשתי קבוצות דומות בגודלן ובהרכבן (גיל, מין וכד'). המתנדבים בשתי הקבוצות נפגשו עם רופא שבדק אותם קצרות ונתן להם משחה, שהיא פיתוח מדעי חדש לדבריו, ואמורה לשפר את העמידות שלהם בפני כאב. ההבדל בין שתי הקבוצות היה בהתנהגות הרופא: מחצית מקבוצת המתנדבים קיבלה את המשחה מרופא "סטנדרטי", שישב לאורך המפגש כולו מאחורי שולחן, תקתק על המחשב, שאל שאלות לקוניות, סיפק מידע הכרחי בלבד , מיעט ליצור קשר עין ונמנע מכל מגע פיזי עם המתנדב. המחצית השנייה זכתה לטיפול תיאטרלי, שהתבסס על תצפיות שקיים פרופ' ציטרון במשך 20 שנה בהתנהגות מופעית של מרפאים ושמאנים, ועיקרה בניית אמון של המטופל ביכולות הריפוי העל-טבעיות של המטפל. התרחיש על פיו פעל רופא זה לא כלל השבעת רוחות, שירה אקסטאטית או תלבושת תיאטרלית כמקובל במופע השמאני, אלא כמה עקרונות התנהגותיים: תנועה חופשית וזורמת של הרופא בחדר, תוך יצירת קשר עין מתמשך ומגע פיזי עם המתנדב, הבעת עניין אישי בחוויית הכאב שעבר ודיון בה באמצעות שימוש בדימויים, הסבר כללי על מנגנון הפעולה של התרופה, פנייה אל המתנדב בשמו והצהרה על כך שהתרופה הותאמה במיוחד לחוויית הכאב האישית שלו כפי שעלה מהשיחה ומהשאלונים שמילא. לדברי החוקרים, המטרה המרכזית של המופע התיאטרלי של רופא זה הייתה לבנות אצל המתנדב אמון ביעילות התרופה החדשה כלומר, בהצלחתה להשהות את תגובת הכאב למי הקרח ולהפחית את עוצמתה.
המשחה שקיבלו כל הנחקרים הייתה למעשה פלצבו, קרם ידיים סטנדרטי, ושני הרופאים היו למעשה שחקן תיאטרון אחד, שגילם בכל מפגש תרחיש אחד מהשניים הנ"ל. צוות החוקרים גייס לצורך העניין שחקן מקצועי, מנוסה מאד אך בלתי מוכר יחסית, שמראהו החיצוני תאם ארכיטיפ של רופא. התרחישים נבדקו בחזרות רבות ושוכתבו מספר פעמים לפני תחילת המחקר. שתי מצלמות וידאו תיעדו את המפגשים, והסרטונים נותחו באמצעות שיטה אוטומטית חדשה שפותחה ע"י החוקרים ממכון ויצמן ונועדה לספק נתונים על התואם – סינכרוניזציה – בין שפות הגוף של הרופא והמתנדב בתרחישים השונים (הקבוצה פירסמה על כך מאמר נוסף ב-Frontiers in Psychology).
לאחר שמרחו את המשחה על היד, התבקשו המתנדבים להכניס שוב את היד למי קרח על מנת לבדוק אם יש שיפור בסף הכאב ובסיבולת לכאב או, במלים אחרות, אם התרופה החדשה יעילה. מהממצאים עולה כצפוי, שרוב המטופלים בשתי הקבוצות לא הושפעו כלל מ"התרופה" (ממוצע המגיבים לפלצבו באוכלוסיה עומד על כ-25%), אולם בקרב אלה שכן הושפעו לטובה, היה הבדל משמעותי בין שתי הקבוצות: במבחן סף הכאב היה השיפור בקרב אלה שקיבלו את הטיפול התיאטרלי גבוה בכ-60% לעומת אלה שקיבלו טיפול רגיל.
"המחקר שלנו הראה," קובעים החוקרים, "ששימוש בכלים תיאטרליים באופן שמותאם לתרבות המערבית מחזק את תגובת הפלצבו בצורה משמעותית. בשלבים הבאים של המחקר נבדוק את אותה פרדיגמה עם מטופלים שסובלים מכאב במקום מתנדבים, אבל כבר עכשיו ניתן להסיק שרופאים שירכשו כלים תיאטרליים מסוימים יוכלו להיות אפקטיביים יותר  (בבתי ספר אחדים בעולם כבר מוצעים שיעורי משחק ואימפרוביזציה לסטודנטים לרפואה). אם רבע מהאוכלוסיה מגיבה היטב לטיפולי פלצבו, ויעילותם של טיפולים אלה מוגברת באמצעים תיאטרליים, ניתן בעתיד לתכנן מסלולי טיפול משולבים (תרופת דמה שמוצעת בכלים תיאטרליים) שעלותם נמוכה יחסית ותופעות הלוואי הכרוכות בהם גם הן מזעריות יחסית לתרופות המשווקות מסחרית. יכולות תיאטרליות היו מנת חלקם של מרפאים לאורך ההיסטוריה וחשוב לראות איך אנחנו לוקחים את היתרונות שלהן לטובת הרפואה של ימינו".

לא ניתן להגיב לפוסט.

טראקבק |